<h1>ראבי"ה סימן תתקי"ט — משפטי הכתובה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ולפי מה שהזכרנו, אם יזדמנו כתובה ובעל חוב על ראובן, ובאין לגבות את הנמצא בין מחיים בין לאחר מיתה, מתחלק הדין על שני דרכים. הדרך האחד הוא שנמצא ביד המחוייב קרקע ומעות, ויש בהן ספק לגבות המלוה והכתובה. דין הוא שיטול המלוה מעות והאשה קרקע, כדאמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ו ע"א], אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עלי' כתובת אשה ובעל חוב ואית ליה זוזי ואית ליה ארעא [לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא] וכו'. ואם אין לו אלא קרקע, גובין שניהם מן הקרקע, לפי שאחריות שניהן על הקרקע מחיים וגם לאחר מיתה. ואם יש לו רק מטלטלין, שניהן גובין מהן, הואיל שהספיק להם, לפי ששניהן ראויין ליטול מטלטלי', זה מכח התלמוד וזה מתקנת גאונים, שבעל חוב מחיים גובה ממטלטלי' מכח התלמוד [ב"ק י"א ע"ב], ולאחר מיתה מתקנת רבנן סבוראי, ובעלת כתובה בין מחיים בין לאחר מיתה אין לה לגבות ממטלטלי' אלא מתקנת הגאונים, דאמר רבא [כתובות ס"ט ע"ב] הילכת' ממקרקעי וכו'. והדרך השני, במקום שלא ימצא ביד המחוייב אלא כנגד האחד, או לכתובה או לבעל חוב, מתחלק לשני דינין. האחד, (אמר) [אם] זמן אחד מוקדם ונמצא ביד המחוייב קרקע, יטול המוקדם, והמאוחר יצא ריקם, דהקודם בשטר זוכה, בין מחיים בין לאחר מיתה, כדתנן [שם צ"ה ע"א], מי שהיה נשוי וכו' עד וכן ב"ח וכן אשה בעלת חוב וכן בעל חוב ושני לקוחות, וקיימא לן [שם צ' ע"א] בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. יש גאונים שמפרשי' דהני מילי במקרקעי אבל במטלטלי מה שגבה גבה, ורבנא יצחק האלפ' פי' פלוגתא דבעל מאוחר שקדם וגבה, בדרך אחרת יפה, ועת לקצר. הדין השני במקום שזמנם שוה. דין הוא שיטול בעל חוב את שלו משלם כולו, והמותר ינתן לאישה בכתובת'. ואם אין שם מותר יוצאה ריקנית, כדאמרינן [שם פ"ו ע"א], אמימר וכו', עד, אי ליכא אלא חד ארעא וחזיא לחד מינייהו, לבעל חוב יהבינ', לאיתת' לא יהבינ', דיותר משהאיש וכו'. וזה הדין שפסקנו, דווק' במקום שיימצא קרקע ואין בו אלא כדי פרעון אחד מהן, אבל אם ימצא בידו מטלטלי' ולא יספיק אלא לאחד מהן יש בו שני דינין. הדין האחד הוא במקום אשר המחוייב [חי]. דין הוא שיגבה בעל חוב את חובו ואין לבעלת כתובה שום חלק באותן מטלטלין, בין שתהא מאוחרת בין שתהא מוקדמת, לפי שדין בעל חוב לגבות ממטלטלין מכח התלמוד, כדאמרי' [ב"ק י"א ע"ב] מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה, וכתובה אין דינה במטלטלי' אלא מתקנת גאונים. ואע"ג דאנו כותבין גם בכתובה אפי' מגלימא דעל כתפאי, זהו מתקנת רבנן סבוראי, דאפי' מחיים כשגירשה קא פסיק רבא [כתובות ס"ט ע"ב], הילכת' ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין לפרנסה בין למזונות, ולא אשכח' תנא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה חוץ לר' מאיר [שם פ"א ע"ב]. והכי נמי אשכחית בהלכ' גדולו', ומייתי ראיי' מדגרסי' במסכת' קידושין פ' האומר לחבירו [ס"ה ע"ב], שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמה' וחבילה עמהם, זה אומר [זו] אשתי וזה עבדי וזה חבילתי, וכו' עד, וגובה כתובתה מן החבילה. ומקשי', חבילה (מ)מטלטלי הוא. ומפרקי', הא מני ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובת'. אלמא אע"ג דהבעל הוא בחיים פריך מטלטלי נינהו, והוצרך להעמידה כר' מאיר. וכי אמרינן, מיניה ואפי' מן גלימא דעל כתפי, הני מילי בבעל(ת) חוב. ואי (אייתי את הטלאות) [אייתאי ליה קטלאות] ונזמים וכל דכותייהו, וכתב לה בכתובתה, ואיתנהו בעינייהו, אפי' איתנהו ביד הבעל מגבינן להו מיניה דבעל. ומעתה (ו)אין הדין להעביר מבעל חוב, שזוכה בהו מכח התלמוד, וליתן לכתובה, שאין שורש זכייתה אפי' מחיים אלא מתקנת גאונים, ואיכא למימר דכי האי גוונא לא תיקון. והדין השני שהמחוייב מת, ובאי' שניהם לגבות ממטלטלי' שאין בהן אלא כדי הספק האחד. דין הוא שיחלקו שניהם כל אחד לפי חובו, לפי שדין כתובה ובעל חוב במטלטלין לאחר מיתה מתקנת הגאונים. לכן זוכין חלק כחלק הכל לפי החוב, נוטל כל אחד לפי חובו, ואין בזה תורת מוקדם ומאוחר, שאין דין מוקדם ומאוחר במטלטלין. ובכל אילו שהזכרנו, שהאחד קודם לחבירו בגבייה, אינו גובה אלא בשבועה, כדתנן [כתובות צ"ג ע"ב], מי שהיה נשוי ארבע נשים, הראשונה קודמת לשנייה וכו' ורביעית נפרעת שלא בשבועה. מכלל דכל השאר יש עליהן שבועה. וקיימ' לן [ב"ב קנ"ז ע"ב], לוה [ולוה] וחזר וקנה יחלקו, נ"ל דכל אחד לפי חובו. מקצת אילו דברים למדתי משערי רב יצחק אלפס, וסידרתים וקיצרתים עם ק(י)בלתי.
<h2>דף כג:</h2>
ישמע חכם ויוסיף לקח, כי הפלא ופלא הוא. כיון דשיעבד בכתובה לאשתו דקנאי ודקנינא דאית להון אחריות ודלית להון אחריות, א"כ איך בכור נוטל פי שנים משיעבוד כתובה אחרי מותו, והלא הוא ראוי ולא מוחזק, וא"כ ביטלת מכל אדם ירושת בנו [הבכור. דגרסי' בפ' חזקת הבתים (נ"ה ע"א), הני] זיהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינייהו זביני. והני מילי לטסקא, אבל לכרגא, כרגא אקרקפי דגבר' מונח. רב הונ' בריה דר' יהושע אמר אפי' שערי דכדא משתעבדא לכרגא. ופרכי', א"כ בטלת ירושת בנו הבכור, פירו' מאותו האיש, דהוה ליה ראוי. ומהדר תלמודא. אי הכי טסקא נמי, אלא מאי אית לך למימר, דיהיב טסקא ומית, הכא נמי דיהיב כרגא ומית, פי' נתן כבר בתחילת השנה ומת מיד, והנה פטור עד סוף השנה, והוה ליה מוחזק כל שנה זאת, שאינו משועבד למלך. ויש לחלק, דכיון דלמלך משועבד ודינא דמלכותא דינא, יש בידו ליטול באיזו קרקע שירצה והוה ליה מוחזק למלך עד שיפרע, מה שאין כן בשאר חובות. דאע"ג דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה, מכל מקום כיון דלא יתבע מן הערב תחילה, שהוא מן הקרקע, כדאמ' בפ' גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"א], גבי ההוא דיינא דאחתיה למלוה בנכסי לוה מקמי דתבעיה לבי דינא וסלקי' רב חנן מהאי טעמא, א"כ מחוסר גוביינא הוא, הילכ' הוה ליה מוחזק. תדע, דהא הכא גבי טסקא זבינייהו זביני ולא הדרא למרייהו, וגבי בעל חוב שומא הדרא לעולם [ב"מ ל"ה ע"א]. וזה נר' עיקר. ובדקתי וראיתי (בשב') [בתשובת] רבינו תם בספר הישר, וזהו לשונו שתירץ, איכא למימר, הכא ודאי דאמרי', שערי דכדא משתעבדי, נכסי דאית ליה השתא ודאיתנהו בעין, משום הכי מקשינ' ליה הוה ליה ראוי, דהא הכל בעין הוא, אבל לא משתעבדי לכרגא מאי דעתיד הוא למיקני, האי לא הוי ראוי לבכור, אבל גבי כתובה דמשעבד לה מאי דעתיד למקני, וכתב לה, לא פריך ביטלת ירושת בנו הבכור, דהאי אינו ראוי לבכור הוא. וגבי כרגא, דהכל משתעבד ליה ואינו משתעבד לו אלא מה שיש לו בעין, הוה ליה ראוי. ולשונו מבולבל במקצת. ואחרי שפירשנו דין השיעבוד, למדנו שאין ביד הבעל ליתן ולמכור בלא רשותה, ואף כי צריך להקדים קניינה לקניינו, כדתנן [גיטין נ"ה ע"ב], לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. לכך הורגלנו לכתוב בשטרות, וקנינ' מן פלונית [והדר מן פלוני] בעלה. והני מילי בקרקעו' המשועבדין לכתובה, דלא לימ' ל(י)ה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, כדאיתא בפ' חזקת הבתים [ב"ב נ' ע"א], הילכך אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל בעיקר כתובה מנה ומאתיים ותוספת, אינה דואגת ממנו לעשות לו נחת רוח, שאין עולה על לבו להכריחה, כדאמרי' פ' החובל [ב"ק פ"ט ע"ב], תזבין לכתובתה בטובת הנאה לבעלה וכו' ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דאם לאחר נותנת מאימתו, קל וחומר לעצמו. וגם יכולה למחול לו כדאמרי' התם, כל לגבי בעלה ודאי מחלה וכו'. וכן דנתי בפני רבותי והודו לדברי. וגרסי' בפ' הכונס צאן לדיר [שם נ"ט ע"ב], אמר רב הונא בר חייא א"ר ירמי' בר אבא דן רב כר' מאיר, דתניא, כתב לראשון ולא חתמה לו, לשני וחתמה (לא) [לו], איבדה כתובתה, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר יכולה היא שתאמ' נחת רוח עשיתי לבעלי אתם מה לכם עלי. ובשילהי פרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א] מפרשא הך בריית' שפיר. ופסקי' התם, והילכת', אשתדיף בני חרי טרפה ממשעבדי. ואם הקדיש, דינו מפורש בפ' שום היתומים [ערכין כ"ג ע"ב]. דתנן, המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסי'. וטעמ', משום גזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. והני מילי במקרקעי, אבל במטלטלי יכול למכור בלא רשותה, ואף ספרים, שאם לא כן בטלת תקנת השוק. ומה שלא תיקנו אגב וקני במטלטלי בכתובה, כמו שתיקנו בשטרות, כדאמרי' בפ"ק דקדושין [כ"ז ע"א], אגב וקני בעינן, גבי נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות, משום שאילו כתוב בכתובה אגב, לא היה יכול הבעל למכור מטלטלי' אם אין אשתו עמו ובטלה תקנת השוק. כדאמרי' בפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ד ע"ב], אמר רבה אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי, גבי מקרקעי וגבי מטלטלי. ואמר רב חסדא הוא דכתב ליה, דלא כאסמכת' ודלא כטופסי דשטרי, אלא כחומר כל השטרות. ורבינו תם פירש דלהכי גובה אשה כתובתה ממטלטלי בזמן הזה, אע"ג דלא כתב אגב כמאן דכתב דמי, והוה ליה כמקרקעי. והיינו טעמ' דתיקון רבנן ס[ב]וראי למיגבי ממטלטלי בזמן הזה, דעשאוהו כאילו כתוב בה אגב. וכן גבי לקוחות, אע"ג דלא כתב אנא איקום (ואשב) [ואשפי], חייב, כיון דתיקון. וכיוצא בזה שנינו [כתובות נ"א ע"א], לא כתב לה כתובה וכו'. ומיהו אהני מאי דלא כתב ביה אגב דיכול הבעל למכור מטלטלין, דלא תיקון מילתא דאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו. ומהשתא דאין דין אותם (זכה דלכל הפחות הוי המעות הלוואה ומה שגב' גבה) [מטלטלין כקרקע, א"כ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה]. ואין לומר נכסי' דאית להון אחריות ודלית להון אחריות הוי כמו אגב, דאפילו, ועמו מאה צאן [קידושין כ"ו ע"ב], לא הוי כמו אגב.
<h2>דף כד.</h2>
וזה תוספת על עיקר מאתן זוזי שהן מדאורייתא [נוסח כתובה], (וכדיי' לכריי') [וכדי לא לבייש] מי שאין לו כותבין לכולם בקצבה אחת. ודין נדוני' [נוסח כתובה], [יש כותבין ודא נדוניא] ושוגים, כי לשון זכר הוא, כדאמרי' בשלהי פירק' איזהו נשך [ב"מ ע"ד ע"ב], ההוא גברא דיהב זוזי לנדוני' דבי' חמו. לסוף זל נדוני'. אתו לקמיה דרב פפא, אמר להו אי פסקת בשער הגבוה וכו'. וגם בסוף נערה בכתוב[ו]ת [נ"ד ע"א] גרסי', זל נדוני' ולא קאמר (אי יקרה) זלה. וזהו נדוני', דהנעלת ליה מבית אבוה [נוסח כתובה], ויש שכותבין מבית נשא, והוא לשון תלמוד. ואפי' היא יתומה מאב ואם נקרא ב[י]ת אביה, וראייה כדאמרי' בפ' בתר' דגיטין [פ"ג ע"ב], הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, ואם אית' דלאחר מיתת האב לא הוי (מות) [בית] אביה, א"כ הוה ליה כריתות, דאמר רבא, כל ימי חיי וחיי פלוני הרי זה כריתות, דלכי מיית מקיים תנאיה, אלא ש"מ דלעולם הוי בית אביה, וכת' בתמר [בראשית ל"ח] שבי אלמנה בית אביך, וכבר מת שם בן נח שהיה כהן ואביה היה, ולהכי כתי' [שם] הוציאוה ותשרף, כדין בת כהן. דהנעלת ליה, פי' שהכניסה, לשון הנעל קדמוהי דדניאל [ו']. ונדוני' לשון מקרא, לכל זונות יתנו נדה ביחזקאל [ט"ז]. בין בכסף בין בדהב בין בתכשיטין במאני דלבושא בשמוש ערסא חמשין (לישראל) [ליטרן] [נוסח כתובה], שימוש ערסא הם מצעות כרים וכסתות מאני תשמיש ערסא. ומפני שמקבל עליו הכל באחריות, אפי' מאני דלבושא, בתורת נכסי צאן ברזל, להכי כשפורעין את כתוב' אמרי' בסוף נערה שנתפתתה [כתובות נ"ד ע"א], אלמנה, רב אמר שמין מה שעלי', והילכת' כרב כדאמרי' גבי עובדא דכלתי' דבי בר אלישב דשמו לה לכל מאני דלבוש'. ואע"ג דתנן בערכין [כ"ד ע"א], אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא ב(א)צבע שצבע לשמן ולא בסנדלי' חדשי' שלקח(ו)ם לשמן, הא דחינן לה, ואמרי' כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה אדעת' למשקל ומיפק לא אקני ל(י)ה, ובפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ב ע"ב] מייתי לה, ומפרש טעמא א"ר אבא כל המקדיש נעשה כמי שהקנה להם (כמוכר) [כסות] אשתו ובניו מעיקרא, ותנן בפ' מציאת האשה [כתובות ס"ו ע"א], פסקה להכניס לו אלף דינרי' הוא פוסק כנגדו בחמשה עשר מנה. פי' מפני שמרויח בהן. כנגד... הוא פוסק פוחת חומש. פי' מפני ששמין לכבוד החתן והכלה יותר משוין. וכל דין שומת צאן ברזל מפורש התם. ונקר' צאן ברזל מפני שמתקיים לה והאחריות על החתן, כדתנן בפרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ו ע"א], הכניס' לו עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה ואלו הן עבדי מלוג אם מתו מתו (לו) [לה] אם הותירו הותירו לה אע"פ שהוא חייב במזונות' לא יאכלו בתרומה ואילו הן עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו אם הותירו הותירו לו הואיל והוא חייב באחריותן הרי אילו [יאכלו בתרומה]. מלוג כמו מולגין את הראש [ביצה ל"ד ע"א] שרק הפירו' שלו והקרן שלה כזה שמעביר שער הראש, והשומא דידה ששנינו כנגד השום וכו', הוא נכסי צאן ברזל. תדע, דגרסי' בפ' אלמנה [שם], איתמר, המכנסת [שום לבעלה], היא אומרת כליי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן לך, הדין עם מי. רב יהודה אומר הדין עמה, משום שבח בית אביה, ר' אמי אמר הדין עמו, כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ברשותיה קיימי וכי דידיה דמי. אלמ' דקרו ליה שום. ותו, דנכסי מלוג אין צריך שומא כי אם מתו [מתו] לה, ולבעל יש רק פירות. [שם ע"ב] ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה. [ס"ז ע"א] ואמר רב יהודה הכניסה לו שני כלים באלף ועמדו על שני אלפי', אחד נוטלתו בכתובתו ואחד נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה. והא דכתבי', וצבי ר' פלוני החתן ואוסיף מדילי' עוד חמשין ליטרין כסף, גם זה הוא מנכסי צאן ברזל באחריותו כאילו קיבל הכל מידה, כדתנן בפרק מציאות האשה [שם ס"ו ע"ב], מה שהחתן פוסק הוא פוחת חומש, כי דרך לעלות בשומא מפני כבוד בני החופה. סך הכל מאה ליטרין דכסף [נוסח כתובה]. סך, לשון סכום וחשבון, כדאמרי' בפ' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"א], סך מקרי דרדקי עשרים וחמשה. ומה שהורגלנו לסכום, משום שפעמים הוי חמשין בסוף שיטה ואתי לזייופי ולשווי חמשה. כדאמרי' בפ' גט פשוט [שם קס"ז ע"א], אמר אביי מתלתא עד עשרה לא ליכתוב אינש בסוף שיטה, דילמא זייף וכתיב. ואי מתרמי ליה נהדרי' לדיבורי' תרי ותלתא זימני, אי אפשר דלא אתרמי ליה באמצע. ומאחר שאנו (סומכין) [סוכמין] יחדיו אין צריך למיהדר דיבוריה, כדי שיהא הלשון בכל הכתובות בשוה. הארכתי לפרש לשון הנדוני' ודיניה, להודיע שנכסי מלוג של האשה שנפלו לה, בין אחרי שניסת לבעל בין קודם לכן, בין רבים בין מועטי', (אינו) [אינן בחשבון של ק' ליטרין, שאותן] מאה ליטרין שבאחריות כתובה הם נכסי צאן ברזל, שאם לא כך פעמים שהיתה מפסדת האשה והיתה קלה בעיניו להוציאה.
